האזנת סתר

 [סיפור קצר/תקציר לסרט]

מאת: יהודה כרמל

סוף סוף הגיע היום הקובע לקבלת התואר השני הנכסף בכימיה אנליטית. כל הסטודנטים של הפקולטה הוזמנו לאולם ווקסמן בשעה 12 בצהרים, לטקס החגיגי.

 תמר הגיעה לחיפה כשעה לפני תחילת הטקס. מגרש החניה היה כבר כמעט מלא, במכוניות האורחים. היא נזכרה בשנים ארוכות של למודים מפרכים. של נסיעות רבות מזיכרון יעקב לאוניברסיטה בחיפה. אלפי שעות עבודה מאומצת שהושקעו והתסכולים הרבים שחוותה. כל בני המשפחה נרתמו לעזור. הבעל נאלץ להתגבר על ימים רבים של חוסר תשומת לב מצד האישה לצרכיו הבסיסיים לחום ולאהבה, והילדות, שהן כיום בגיל בית הספר היסודי, הפכו מכורח הנסיבות, לעצמאיות יותר ויותר ולמדו למצוא מענה לבעיותיהן במקומות אחרים. פעם אבא עזר ופעם סבא, שגר לא רחוק מביתן. הבית לא זכה לידה המיומנת והחמימה של האם,שהייתה עסוקה רובה ככולה ב "עבודת הקודש" של השגת התואר הנכסף.

 תמר ישבה על ספסל בגן הנאה של האוניברסיטה והוציאה מהשקית את הכריך והקפה שנרכשו בקפטריה הסמוכה. היו הרבה ספסלים בגן. המרצים והסטודנטים נהגו לבלות שם בשיחות לב אל לב או בשיחות מקצועיות בין המרצים לבין עצמם או בין המרצים והסטודנטים השונים. בעוד היא נוגסת מהכריך אשר בידה, היא שומעת מהצד השני של גדר השיחים המפרידה, שני מרצים, המשוחחים על הנושאים הבוערים העומדים על הפרק. השיחה התחילה לעניין את תמר יותר ויותר, כי היה נשמע לה ברור ומובן, שהשיחה נסבה עליה ועל תוצאות מאמציה לקבלת התואר. אומר המרצה, שקולו נשמע מאד מוכר מעשרות ההרצאות שהיא שמעה במשך השנים:"עברתי על הרבה עבודות בימים האחרונים וניסיתי למצוא את שביל הזהב בין המאמצים וטיב התוכן וגם בין העבודה והאישיות העומדת מאחוריה, אך עבודה אחת לא נתנה לי לעבור לסדר היום, כי כאב לי מאד כאשר נאלצתי, לא לאשר את עבודת הגמר של בחורה אחת מזיכרון יעקב, שבמבחן האחרון לא עמדה במשימה כפי שציפיתי ממנה, למרות שעשיתי למענה את כל אשר יכולתי".

 תמר לא ידעה את נפשה, למכה כזאת היא לא ציפתה, הרי היא קיבלה הזמנה כתובה לבוא ולהשתתף בטקס קבלת התואר. אולי הייתה זאת רק טעות משרדית? אולי ההזמנה היתה מיועדת למעשה לתלמידה השניה מזכרון? הכריך נתקע בפיה והפה נשאר פעור ללא יכולת לנגוס בו. עננה כבדה נפלה עליה באחת וכל חייה התחילו לרוץ לפני עיניה: בעלה והילדות שלפניהם יהיה עליה לעמוד כשתגיע הביתה, מה תגיד להם? ולהיכן היא תוכל להפנות את פניה מעתה והילך?שנים של מאמץ ממושך ומתיש כמו סרט בלהות, חלף עתה מול עיניה.

 ידיה התחילו לרעוד וזיעה קרה כיסתה את כל גופה. היא ניסתה ללגום מהקפה שהיה לצידה על הספסל, אך הכוס רעדה בידיה, הקפה נשפך לצדדים ושארית הכריך נפלה לרצפה. הדמעות לא איחרו לבוא והן זלגו וזלגו מבלי יכולת לעצור. הראש הסתחרר והקרקע עמדה להתנתק מרגליה. היא הרגישה טעם מר בפה וחושיה עמדו להתערפל.

 שעת הכניסה לאולם ההרצאות הלכה וקרבה ובכוחות על אנושיים שרכה רגליה לכוון בו הלכו כל הסטודנטים, "אם אני כבר פה, אכנס" אמרה לעצמה. הקהל נדחק לפתח הצר. האולם התמלא באנשים וברעש הרב שהם גרמו. כולם מחכים למוצא פיו של המרצה הבכיר אשר נתכבד להנחות את האירוע.

 תמר חיפשה מקום מרוחק לשבת בו, כי לא רצתה לפגוש את חברותיה, שעברו איתה את שלבי הלימודים המתישים במשך השנים. מה תגיד להן אחרי כל התקוות שפיתחו יחדו משנה לשנה עד הגיען הלום?

 שורת המרצים תפסה את מקומה מאחורי השולחנות המכוסים כסוי ירוק כהה. במרכז ישב המרצה הבכיר ולצידו מרצי המשנה. לא היה צורך להסות את הקהל כאשר עמד המרצה על רגליו ופתח את הכנס ב"קהל נכבד".זה היה אותו מרצה, שזה מקרוב שמעה את קולו בגן מעבר לשיחים. הוא פתח באומרו, שהוא שמח להעניק את התואר האקדמאי הנכסף לבוגרים החדשים המצטרפים היום לאקדמיה ולעוסקים כבר במלאכתם החשובה בפיתוח הכימיה האנליטית בארץ ובעולם. הוא סיפר שהפקולטה קלטה השנה יותר תלמידים מאשר בשנים קודמות והעבודה עם הסטודנטים הייתה מהנה ומעניינת. עוד אמר, כי הפעם הוא בטוח שתוצאות מחקרם העתידי של המצטיינים עוד יישמע בארץ ושם ישראל יוזכר בגאווה ברחבי העולם.

 תמר ישבה לחוצה לכיסאה כשעקבות דמעותיה עדין ניכרות על לחייה. היא הייתה דחוסה בין אנשים זרים, שישבו בוהים במרצה ובדבריו – כנראה קרוביהם של כמה מהסטודנטים שעמדו לקבל את התואר היום. תמר אמנם הזמינה את בני משפחתה לאירוע, אך הבעל נאלץ להיות נוכח בעבודתו לביצוע תצוגה לקונים פוטנציאליים, של מוצר חדש שהכין במשך תקופה ארוכה והבנות היו בבית הספר. בינה לבינה חשבה שטוב שהם לא התלוו אליה לחיפה ולא רואים אותה בשעת משבר זו.

 המרצה פתח בשמות הבוגרים שעלו לבמה לקבלת התואר והתעודה. לאחר הקראת כל שם נשמעו מחיאות כפיים שליוו אותו חזרה למקום מושבו, הקהל המתין לשמות המצטיינים. הראשון היה שאול מרחב, שתמר הכירה היטב. בחור חמד, שהצטיין בכל אשר עשה הן בתיכון והן בשנות שירותו הצבאי. הם היו ידידים ותמר החליפה איתו מידי פעם חוויות על הערותיהם של המרצים בסיכומי העבודות שנמסרו לבדיקתם. לפעמים יצא להם להיפגש בחברותא על כוס קפה ועוגה בקפטריה ופעם אף הסיעה אותו הביתה במכוניתה בדרך לביתה בזיכרון יעקב.

 השם השני שנשמע ברחבי האולם היה תמר בן שחר! המרצה אמר את השם בהדגשה יתרה וביקש "נא לעלות לבמה ולקבל את התעודה". היא לא האמינה למשמע אוזניה, האם הכוונה אליה? היתכן? האדמה רעדה מתחת לרגליה והדם נסוג מפניה. היא הייתה חיוורת, נרגשת ומופתעת לגמרי. הרי שמעה במו אוזניה,שזו מזיכרון, נכשלה במבחן האחרון. ברגלים רועדות התקרבה לבמה, בחשש, עלתה את שלוש המדרגות והושיטה את ידה בהיסוס, לקבל את התעודה המוגשת. מחיאות הכפים באולם הידהדו באוזניה. היא קדה קידה לקהל המריע והודתה לו בהינף יד. ברדתה מהבמה, חברותיה הקיפו אותה סביב, ברכות ונשיקות התעופפו מכל עבר והשמחה הייתה רבה.

 כל הזמן הזה קדח מוחה מהאפשרויות, היכן טעתה? הרי שמעה במו אוזניה שזו מזיכרון, זו מזיכרון, זו מזיכרון ... ואז הבינה שהכוונה הייתה אל חנה - התלמידה השנייה מזיכרון יעקב. איך יכלה להיות כל כך טיפשה? הרי גם חנה לומדת איתה כאן באוניברסיטה! והיא לא ניראתה באולם. איך לא חשבה על זה עד כה?

 היא נכנסה למכונית להתבודד ולהירגע ורק אחרי זמן רב חזרה אל עצמה. מיד צלצלה הביתה להודיע לילדות על ההפתעה המשמחת ולבעל למקום עבודתו. זה היה יום מוזר מלא אירועים מפתיעים. "סוף, סוף יש לי תואר", אמרה לעצמה.