מגיד עתידות

מאת: יהודה כרמל

החיים הם הדבר המופלא ביותר הקיים על פני כדור הארץ. כשאני חושב מה עובר על האדם מאז היוולדו ועד ליום מותו, אין מנוס מהגיע למסקנה שכל החיים נמצאים בידי הגורל והם מתקדמים יום יום אל עבר הלא נודע. כל חייו של האדם נמשכים באופן אקראי לקראת הבלתי נודע. אין איש היודע מה צופן לו העתיד. הראיה, אין האדם יכול לבחור את מינו-זכר או נקבה. כל אחד מקבל את ההורים שהוא לא בחר בהם, גדל במדינה שהוא לא בחר בה. אנשים נחשפו לאמונתם מתוקף נסיבות והם מאמינים או לא מאמינים באלוהים. כל החיים מתמשכים באקראיות מושלמת.

בהיותי ילד רשמו אותי הורי לבית ספר הקרוב לדירה החדשה שהם קנו, בשיכון בראשון-לציון. את המורים שעיצבו את אישיותי לא אני בחרתי. את החיל בו שרתתי בצבא לא אני בחרתי. את שרותי הצבאי מילאתי במקרה בתקופה שבין המלחמות. החלטתי לבחור במקצוע עורך-דין כתוצאה משיחת חברים אקראית, שאמרו שכדאי ללמוד משפטים. היו מבחנים שעברתי בציון גבוה והיו מבחנים שהתגברתי עליהם בקושי וחלקם שקבעו ממש את עתידי, עברתי בציון עובר, על סף כישלון. את אשתי פגשתי במקרה בקפטריה של האוניברסיטה וכל שלושת ילדינו, נולדו באופן מקרי לגמרי באותו חודש. לכן הופתעתי מאד לחוות את האירועים המסופרים להלן.

יום אחד, בצאתי מבנין בית המשפט המחוזי במצב רוח מרומם בחברת מרשי משה אבן-חן, אחרי שהשופט אשר ברון, פסק למרשי סכומי פצוי גבוהים במיוחד, מחברת הביטוח הנתבעת, בתוספת הפרשי הצמדה מאז הגשת התביעה, לפני שלוש שנים ועד התשלום בפועל. בתוספת סכום נכבד עבור הוצאות ושכר טרחת עורך דין. פנינו לתחנת המוניות. מרשי לקח את המונית הראשונה שעמדה בתחנה ונסע לכיוון משרדו שנמצא במרכז העיר ואני נכנסתי למונית השניה, התישבתי בכורסה הנוחה שמאחורי הנהג וביקשתי שיסיע אותי לביתי במערב ראשון-לציון.

לפתע אני שומע את ברכתו של הנהג "אהלן בועז אורגד, אתה נוסע הביתה למערב ראשון-לציון לרחוב השקמה 32 נכון?". בטרם עיכלתי את ההפתעה בדבריו, הוסיף "אתה גר בקומה שישית לחזית ולאישתך קוראים אילנה". לאחר שהתאוששתי, שאלתי "אנחנו מכירים?"  "לא אנחנו לא מכירים, תרשה לי להסביר: לפני כמה חודשים השתחררתי מבית החולים לאחר התאוששות שנמשכה כמה חודשים, ממצב של חוסר הכרה ואי יכולת לתקשר עם הסביבה במשך ארבעים יום, כל זאת כתוצאה מתאונת דרכים קשה שעברתי וראשי קיבל זעזוע קשה מאד. כשחזרתי לאיטי להכרתי הרגשתי שנוי מהותי בדרך החשיבה וככל שעבר הזמן, התברר לי שיש ביכולתי לחזות בדיקנות כמה ארועים עתידיים שיקרו במשך שלושת השבועות הבאים. והנה ברגע שניכנסת למונית זה בא לי, כל פרטיך האישיים נגלו בפני כספר פתוח ואתה, ככל שאר האנשים שנסעו איתי וסיפרתי להם את מה שאני יודע עליהם, כולם נדהמו, וחלקם אף נמלטו מן המונית כל עוד נפשם בם. אבל אתה, לא תברח בזה אני בטוח".

שמעתי את הסיפור בפליאה רבה וברור שלא האמנתי לאף מילה, אך בכל זאת החלטתי לבחון את נכונות הדברים "ובכן אמנון – אמרת ששמך אמנון – אולי אתה יכול להוכיח את דבריך במהלך הנסיעה עד שנגיע לראשון?". "בסדר" אמר אמנון "למשל שים לב. אחרי שנעבור את הרמזור שלפנינו באור ירוק, המכונית השלישית מאחורינו תיפגע ע"י מכונית שלא צייתה לרמזור אדום" בעוד אנחנו נוסעים אני שומע מאחורי קול נפץ אדיר של תאונה ואמנם המכונית השלישית מאחורינו נפגעה מרכב שלא ציית לתמרור אדום שבא מימינו. הייתי המום מהאירוע ומהתחזית המדויקת שנתן לי אמנון לפני שלוש דקות.

בכל זאת אזרתי אומץ בנפשי ואמרתי "נו, היה לך במקרה מזל יוצא דופן. אולי ננסה דבר נוסף?". "בסדר" אמר אמנון, "תראה, אנחנו פונים עכשו שמאלה ואני אומר, שהרמזור הרביעי מכאן, יהיה מקולקל והאור הצהוב יהבהב בקצב מהיר". פנינו שמאלה, ספרנו שלושה רמזורים ואכן, הרמזור הרביעי היבהב באור צהוב, מכוניות זרמו אל תוך הצומת ופקק תנועה התחיל להתגבש במקום. צחקתי לעצמי ואמרתי בלבי: הנהג הזה מאד מוזר, אולי הוא היה במקום הזה לפני שאסף אותי מבית המשפט. אמרתי לו "אם אתה כל כך חכם, אתה בטח יכול לנחש את מספרי הלוטו שיופיעו בשבת". אמנון לא התבלבל והשיב: "אכן אני יכול לנחש את מספרי הלוטו שיופיעו במוצאי שבת, אבל רק ארבעה מספרים מתוך ששה, לא יותר. מוזר מאד, את השניים הנוספים אני לא מצליח לנחש למרות שניסיתי כבר כמה פעמים בעבר". "טוב" אמרתי "תן לי את ארבעת המספרים שייצאו בהגרלת הלוטו שתתקיים במוצאי השבת הקרובה. אני רושם", אמנון ענה כלאחר יד ואמר "-8 -, 17 -, -21 -, -22 -". רשמתי את המספרים ביומן וצחקתי לעצמי. היינו קרובים מאד לביתי והוספתי שאלה:  "תגיד לי, אמנון, מי ינצח במשחק בין  הפועל ת"א ובית"ר ירושלים בשבת הקרובה ב'טדי'? אמנון השיב ללא היסוס: "הפועל ת"א תנצח את בית"ר ירושלים שתים אחת!"

המונית עצרה בחניה של הבית, שילמתי ועמדתי לעזוב. אמנון נראה קפוא ובפנים רציניות מאד אמר "אני מאד מצטער לאמר לך זאת, אבל ככל שאני יודע, בעוד עשרה ימים -בשמונה עשרה בחודש, יהיה היום האחרון שלך עלי אדמות. זה יהיה יום שני. ועוד דבר אני יכול להגיד לך, שכדאי שתעלה הביתה במדרגות. אם תעלה במעלית, תתקע בה כשלוש שעות". שוב גיחכתי לעצמי, עברתי בכניסה הראשית ועצרתי לפני דלת המעלית. הסתכלתי בראי הנמצא ממול על הקיר והרגשתי את המתח ההולך וגובר בראשי. לבסוף, בנחישות, נכנסתי למעלית, לחצתי על כפתור מס' 6. הדלת ננעלה והמעלית נעה למעלה. עמדתי בתא בצפיה דרוכה, בין הקומות 4 ו 5 המעלית רעדה בחוזקה ונעצרה. לפתע מצאתי את עצמי חסר אונים, כלוא בתוך כלוב צר. לחצתי על כל הכפתורים, אבל שום דבר לא קרה, צעקתי בכל כוחי לעזרה עד שנעשיתי צרוד ועייף, איש לא שמע. המעלית הייתה תקועה ואני בתוכה מותש וחסר אונים. השעה הייתה שלוש אחר הצהרים, שוב לחצתי על פעמון האזעקה, אך שום תגובה לא נשמעה. התמקמתי בתא הסגור לישיבה ארוכה. הרי הנהג אמר – שלוש שעות – אז אמרתי בלבי, נחכה ונראה.

נרדמתי, התעוררתי רק כאשר המעלית נרעדה, מצאתי את עצמי שוב במעלית הנעה למעלה, ובקומה השישית הדלת נפתחה, פרצתי החוצה לחדר המדרגות, כנרדף על ידי איזו מפלצת. פתחתי את דלת הדירה, אשתי פנתה אלי בטרוניה: "איפה היית? אמרת שתבוא בשלוש!" הייתי תשוש לגמרי ולא היה לי כוח לענות לה, המשכתי לחדר השינה, סגרתי את הדלת אחרי, השתרעתי על המיטה, לקחתי כדור הרגעה ונרדמתי, כעבור שעתיים התעוררתי. אשתי הכינה כבר את ארוחת הערב "בדיוק רציתי להעיר אותך" אמרה. במהלך הארוחה סיפרתי לה את הקורות אותי, החל מהשמחה של אחרי פסק הדין ועד הכנסי לדירה. את דבר סיום חיי נמנעתי מלספר. לא היה טעם לגרום לה את ההרגשה שבקרוב היא תישאר לבד............ 

השתכנעתי שבקרוב אני עומד להפרד מן העולם הזה. תוצאת משחק הכדורגל בין הפועל ת"א ובית"ר ירושלים הסתיים בתוצאה הצפויה, גם המספרים שעלו בהגרלת הלוטו במוצאי שבת היו נכונים. בבוקר יום ראשון יצאתי למשרדי בת"א, החלטתי להמשיך את חיי כרגיל. שקעתי רובי וכולי בעבודת המשרד ומדי פעם תהייתי, מה אעשה בימים המעטים שנותרו לי. הסתכלתי ביומני ועיינתי בתיקים העומדים לדיון השבוע. רוחמה המזכירה, הכינה לי רשימת פגישות עם לקוחות ותזכורת, לשתי הופעות בביהמ"ש, התכוננתי לשבוע עמוס. תוך כדי עבודה, כמעט ושכחתי את הצפוי לי. בערב, בדרך הביתה העתיד נראה לי יותר מוחשי והבנתי שעלי לתכנן ולהבטיח את עתידם של אשתי וילדי, קיוויתי שבסופו של דבר לא אסבול כאבים.

לשמחתי, השבוע עבר בעבודה רבה, מספר הלקוחות שרכשתי משך השנים אילץ את המשרד להרחיב את מספר עורכי הדין הפעילים בו וכתוצאה מהמוניטין הרב שנצבר, המשרד היה סואן ברוב שעות היום ונרגע רק בשעות הערב המאוחרות. העסקתי ארבעה עורכי דין שכירים שנבחרו בקפידה ושלוש כתבניות. אהבתי את העבודה ונהניתי מכל רגע. שמחתי בחלקי, באשתי ובילדי. הילדים שבגרו, גרו לא רחוק מאיתנו. אף אחד מהם לא רצה להמשיך את המסורת המקצועית וכל אחד פנה לדרכו. המשותף ביניהם היה התמכרותם לעבודה ולצורך בהישגים. אחד עבד כמהנדס תוכנה, השני, כמהנדס ייצור והשלישית עסקה באדריכלות וביעוץ לרשויות צבוריות בתחומי בנין ערים.

לקראת סוף השבוע ביקשתי מאילנה שתארגן פגישות עם הילדים ומשפחותיהם. היות ועמדנו לפני ראש השנה העברית, יכולנו לתכנן פגישות למשך שני ימי החג הקרבים. הכנתי מתנות לנכדים והתכוננתי למפגשים בכליון עיניים. זאת הרי תהיה פגישתי האחרונה עם כולם. אחרי החג, הייתי מדוכדך מאד והחלטתי להשאר בבית במשך הימים הבאים שנותרו לי. במוצאי החג בדקתי את מספרי הלוטו ולהפתעתי הרבה אותם ארבעת המספרים שהופיעו בשבוע שעבר, הופיעו שוב בהגרלה האחרונה. הדבר חיזק את ההרגשה שהסוף באמת קרוב. יום ראשון עבר ללא ארועים מיוחדים. ביום שני, התעוררתי כרגיל. זה יומי האחרון עלי אדמות, חשבתי לעצמי. רוב היום עבר בצפיה בטלביזיה ובקריאה, בערב בדקתי את מסמכי הביטוחים השונים, שלפתי את חוזה ביטוח החיים שלי והנחתי אותו בצורה גלויה בחדר העבודה, אילנה ביקשה שארד לסופר לקנות כמה מצרכים וכשהגעתי לסופר, השעה כבר הייתה מאוחרת והעובדים התכוננו לסיים את עבודתם.

בעוד אני בודק - על יד הקופאיות - את רשימת המוצרים שנתבקשתי להביא, התפרצו למקום שלושה רעולי פנים באקדחים שלופים. מהומה פרצה בין המדפים. בצעקות פקדו השודדים על האנשים המעטים שהיו בחנות לשכב בשקט על הרצפה, חלק נשכב וחלק הסתער לכיוון היציאה האחורית, בתקוה להמלט מהמקום. אך שם עמד בחור נוסף עם אקדח שלוף וצעק לכולם לשכב על הריצפה. התכופפתי בסמוך לקופה הראשית וברגע שהשודד התקרב לכיוון הקופה, התנפלתי עליו כדי להכריעו. נשמעה יריה, איבדתי את הכרתי. מכאן והלאה לא זכור לי דבר מכל מה שקרה לאחר מכן. למחרת התעוררתי בבית החולים, תחבושת גדולה מכסה את חזי. אני מסתכל מסביבי, חדר בית חולים רגיל, מימיני ומשמאלי שכבו חולים בגיל מתקדם, לא האמנתי למראה עיני, החדר הרגיל חדר לתודעתי. לא יכולתי לעצור בעצמי וצעקתי בקול. אני חי, אני חי,....  שותפי לחדר נדהמו לשמוע את הצעקות והזמינו את האחות האחראית. משך 14 ימי האישפוז בבית החולים, ניסיתי לשחזר את השתלשלות דבריו של אמנון והיכן הוא ניכשל בגלוי העתיד בעבר, לבסוף נזכרתי, הרי הוא לא הצליח מעולם לנחש את כל ששת המספרים בלוטו......והנה, אני כנראה הפעם ממש זכיתי בלוטו, בלוטו של החיים כמובן.......... אשתי, הילדים והנכדים קיבלו אותי במחיאות כפיים בכניסתי לביתי, הם סיפרו שהעתונים היו מלאים בסיפור גבורתי ותמונתי התנוססה בכל עתוני הערב והבוקר במשך מספר ימים. אבל הדבר הכי חשוב היה, שאשתי הבטיחה, שלסופר, היא לא תשלח אותי יותר, לעולם..............