מתנת יום ההולדת

מאת: יהודה כרמל

זו הייתה שעת ערב מוקדמת, כאשר אשתי ואני היינו בדרך העמוסה צפונה. מטרתנו הייתה חגיגת יום הולדתו השישי של נכדנו הבכור, דויד, שתתקיים בביתו אשר בכפר. לרגל האירוע הבאנו עמנו מספר מתנות, מתנה לבעל השמחה ועוד מתנות לאחותו שלי, בת הארבע, ולתאומות בנות השנתיים שהן בנותיה של בתנו כלנית. יום ההולדת היה סיבה טובה למפגש משפחתי, הכולל  גם את בננו הבכור ובת זוגו.

סטינו מהכביש הראשי לדרך עפר המגיעה עד לביתו של בעל השמחה ומשפחתו. הם גרים באזור מגורים חדש שזה עתה הסתיימה בנייתו. הבית רחב הידיים מסוגל להכיל את כל המשפחה, הן מצד האב והן מצד האם. נכנסנו לבית וראינו שהשולחנות ערוכים בכל טוב. הנכדים קפצו עלינו בשמחה עם פזילה ברורה לכיוון החבילות-מתנות שהיו בידינו. התחבקנו עם כל הנוכחים וחילקנו את המתנות, כל אחד קיבל את המתנה המיועדת לו. בינתיים ברכנו את בננו ואשתו במזל טוב ליום הולדתו של בנם.

שלי שמחה מאד עם הדובון שהבאנו, התאומות קיבלו שמלות חדשות, כל אחת בצבע שונה ובעל השמחה דויד קיבל קופסת פאזל גדולה עם תמונה של מטוס. השולחן הגדול בחדר האורחים, הורחב לקראת האירוע ועליו מאכלים מכל המינים והסוגים. כולנו הסתדרנו לישיבה מסביב לשולחן, כאשר בראש השולחן ישב דויד, כשעל ראשו כתר מקרטון בצבע זהב,לבוש בבגדי חג לבנים. עוגה גדולה שהוכנה במיוחד לאירוע, נראתה בצדו של בעל השמחה, עטורה בששה נרות דולקים. כולם שרו "יום הולדת שמח". בעל השמחה עמד על כיסאו כדי שיוכל להגיע לנרות לנשוף לעברם ולכבותם. כאשר כל הנרות כבו, מחיאות הכפים התערבו עם קריאות ה"מזל טוב". השיחה הייתה נעימה, האוכל היה נהדר, בסוף הארוחה התכבדנו בחלקי עוגת יום ההולדת, שהיו טעימים במיוחד. זו הייתה חוויה משפחתית נהדרת.

לאחר הארוחה כאשר בעלת הבית והסבתא היו עסוקות בפינוי השולחן ורחיצת הכלים, דויד ואני ניסינו להרכיב את חלקי הפאזל על השולחן הקטן בסלון. חיבורם של מספר רב כל כך של חלקים היה קשה לילד בן שש. בכל פעם שגובש חלק ברור של המטוס,דויד התפעל מחדש. לקח לנו זמן רב עד שהצלחנו לגמור תמונה אחת גדולה ומרהיבה של מטוס על רקע שמיים כחולים. היינו שקועים כל כך בעבודת ההרכבה,שלא הרגשנו איך עובר הזמן וכשסיימנו הייתה השעה מאוחרת. היינו עייפים מאד, אך נהנינו מכל רגע. כאשר נפרדנו מבני הבית,דויד היה מוקסם מהחוויה והבטיח שהוא יפרק את המטוס ויבנה אותו מחדש לבד, בסוף השבוע הקרוב.

ארבע שנים חלפו מאז אותו אירוע וחדרו של דויד התמלא במסגרות אווירונים שחוברו מחלקי פאזלים. בכל פעם שנסעתי לחו"ל, הבאתי לדויד קופסה עם חלקי מטוס להרכבה, לא עוד פאזלים, אלא חלקי מטוסים להדבקה ולבניה, הדורשים סבלנות רבה וזמן רב מאד. וכדי שבניית המטוסים לא תפריע בלימודים נדחו ההרכבות לתקופת החופש הגדול.

משך הזמן גברה התעניינותו של דויד, במטוסים בפרט ובתעופה בכלל. בקיץ שלאחר מכן נסעתי עם דויד ומשפחתו לחוף הים. שם ראינו המון עפיפונים מכל צבע וגודל, כאשר בקצהו של כל חוט עומד ילד, או חבורת ילדים ומביטים בהנאה בעפיפון ובביצועיו. כולם נלהבים ומבקשים מבעל העפיפון להחזיק קצת בחוט ולהרגיש את ההרגשה הנפלאה להחזיק בחוט הנמתח לשמיים ובקצהו קשור עפיפון מרהיב. דויד הביט בעפיפונים בערגה רבה וביקש ממני שאקנה גם לו עפיפון. לא יכולתי למנוע מהילד את החוויה הכרוכה בלהעיף עפיפון משלו והבטחתי לו עפיפון, אבל לא מהחנות, אלא עפיפון שאנחנו נבנה יחדו - עפיפון משלנו.

לקראת הקיץ הקרב, דויד הזכיר לי מדי פעם את הבטחתי. אני מודה, לא עמדתי בלחץ וקבענו פגישה לאחת השבתות הקרובות, אני אביא את כל החלקים והכלים ושנינו נבנה עפיפון משלנו במו ידינו. וכך היה. ביום הפגישה הגעתי לביתם עמוס בכל האביזרים הדרושים. התמקמנו על ריצפת הסלון הנרחב והתחלנו בתכנון. דויד היה נלהב מאד ושאל כל מיני שאלות. לאחר שגיבשנו צורה צבע וגודל התחלנו בעבודה. חתכתי קני סוף לגודל המתאים ושייפתי אותם, שלא יחתכו לנו את הידיים. מדדתי את המרחקים מאמצע קני הסוף (הבוסים) לקצוות וקשרתי את הקצוות כך שנוצר משושה שווה צלעות. החלטנו שהדוגמה תהייה מגן דויד, והעברנו את החוטים כדי ליצור משטחים להדבקה בצבעים המתאימים. גזרנו ניירות צבעוניים והדבקנו אותם במקומות המיועדים ובסופו של תהליך,קיבלנו ראש עפיפון בדוגמת מגן דויד. נותר לנו לגזור ולהדביק את הקשקשים בחלקו התחתון של ראש העפיפון וכן את הזנב - שכזכור לי מתקופת נערותי כשהייתי אלוף בוני העפיפונים - צריך להיות ארוך פי חמישה מקוטר ראש העפיפון. אבל את החלק הזה השארנו לשבת אחרת. הרי החופש הגדול עדיין לפנינו.

בתקופה זו נפגשנו לעתים קרובות יותר, כדי להשלים את העפיפון להופעת הבכורה שלו על חוף הים. כאשר הגיע החופש הגדול, העפיפון היה מושלם. קבענו להיפגש בשבת הקרובה ואז נסענו סוף סוף לחוף הים, עמוסים בבגדי ים, מגבות וכובעים וכמובן לא שכחנו את העפיפון. למרות שהייתה זאת שעת בוקר מוקדמת ליום שבת, החוף היה מלא במתרחצים ופה ושם נראו גם מעיפי עפיפונים. התמקמנו במקום לא הומה במיוחד, שכרנו כסא נוח (כדי שתהיה לנו כתובת) העמסנו על הכסא את הציוד ובבגדי ים יצאנו להעיף את העפיפון. דויד איפשר לעפיפון לתפוס את הרוח. לא הייתה שום בעיה, העפיפון גלש לשמים בגמישות, דויד שיחרר חוט והאושר היה גדול. לא עבר זמן רב וסביבנו התקבצו ילדים מהסביבה והסתכלו בקנאה בעפיפון המתעופף בשמיים. דויד הרגיש את הקהל העומד מסביבו ואת ההתלהבות שאחזה בהם. כולם ניסו להתיידד איתו ולקבל לידם את ההזדמנות להעיף את העפיפון רק לרגע, רק לרגע כמובן.

ככל שעבר הזמן, מספר העפיפונים שעלו לשמיים הלך וגבר ונוצרה מן תחרות סמויה בין המעיפים. לא היה ספק בכלל שהעפיפון שלנו היה מן המרהיבים שהופיעו הפעם בחוף הזה. עברו שעות ודויד לא הרגיש בכלל איך הזמן עובר. שעת הצהריים עברה חלפה והיינו חייבים לארוז את חפצינו ולחזור הביתה. היינו עייפים מאד בהגיענו. דויד רץ לספר להוריו על קורות אותו ועל החוויה העצומה בה חווה בחוף הים. הוא הרחיב בהסברים על ביצועי העפיפון ותגובות הקהל והילדים. כעבור זמן נודע לי שדויד נסע עם הוריו אל הים מספר פעמים והעפיפון היה מרכז עיסוקם שם.

במשך החופש הגדול דויד נרשם לקייטנה שנושא התעופה היה ייחודה. במשך שלושת שבועות הקייטנה עסקו הנערים בבניית דאונים וכלי טיס זעירים. בסוף הקייטנה הוזמנתי למסיבת הסיום ולתצוגת עבודות הנערים. זו הייתה תצוגה מרהיבה של כלי טייס מכל הסוגים. המדריך הציג והסביר כל עבודה ועבודה ובסוף חולקו פרסים לשלושת העבודות הטובות ביותר. דויד אמנם הגיע למקום השלישי, אבל חווית הקייטנה הייתה רבה. את שאר החופש בילה דויד בבית בבניית טיסנים המסוגלים להמריא עם שלט רחוק.  

גיל שלוש עשרה נחשב לגיל חשוב בחייו של כל נער יהודי וחגיגת הבר מצווה מסמלת את בגרותו של הנער, לכן רציתי להביא לדויד מתנה משמעותית שתישאר למזכרת לשנים רבות. הקדשתי מחשבה רבה לעניין זה, עד שבהברקה של רגע מצאתי את הפתרון: דויד ואני נטוס ממש במטוס!! שמרתי את הרעיון בלבי זמן מה ובאחד הימים סיפרתי לו על כך. דויד שמח מאד וחיכה בכיליון עיניים ליום הטיסה.

יום הטיסה נקבע כשבוע לפני יום הבר מצווה עצמו. קבעתי עם דויד שאבוא לקחתו בשעות אחר הצהרים. נסענו לשדה תעופה קטן קרוב, שם נפגשנו עם דני, הטייס שלנו לשעה הקרובה. דני הוא חבר קרוב ונפגשנו בשרות מילואים מספר פעמים. הוא אירגן את שכירת המטוס משדה התעופה. הוא גם טייס ותיק, שהיה בשרות חיל האוויר ויצא, בשעת מלחמה, למשימות הפצצה בשטחי האויב. הכל היה מוכן ודני ברך את דויד ליום הולדתו, עלינו למטוס הדקנו את החגורות והמטוס התחיל להתגלגל על המסלול עד להמראתו לשמיים.

היה זה מטוס פייפר קטן בעל ארבעה מושבים, המתאים לטיסות סיור קרובות בארץ. היה זה יום בהיר נעים וחמים. טסנו לאורך החוף וחלפנו מעל ביתו של דויד בכפר. היה נפלא והוא נהנה מכל רגע וכן הרעיף על דני שאלות רבות ומגוונות והתשובות לא איחרו לבוא – תשובות מקצועיות שהועברו בחן רב לשומע, הם שוחחו בידידות כאילו היו חברים משכבר הימים. לפתע, כשהיינו במרחק ניכר משדה התעופה, נראה שדני לא מצליח להשתלט על המטוס. הוא משך בהגה הנה וחזור אך לא הייתה תגובה לניסיונותיו. היה ברור שהטייס איבד שליטה על המטוס. במתח צפינו במתרחש, לא האמנתי שזה קורה לנו, ראינו את דני מנסה כל מיני ניסיונות שהתבררו כחסרי תועלת. המטוס המשיך לנוע בכיוון אחד. עגלי זיעה בצבצו על מצחו והמצב נראה חמור ומסוכן.

לא ידעתי מה לעשות והייתי במצב של תדהמה מוחלטת. לא יכולתי להוציא הגה מהפה, כי חששתי שאפריע לדני לחשוב ולפעול כפי שהוא ימצא לנכון. השמיים התחילו להאפיר והחושך ירד סביב. לאט, לאט החל המטוס לאבד גובה ואנו התקדמנו לעבר הלא נודע...... הקשר עם שדה התעופה נדם, היינו בודדים בשמיים. המצב נראה חמור והפחד ודאי נראה על פני. דויד ישב על ידי ואחזתי בידו, המשכנו לטוס ואיבדנו גובה. לא ראינו את הקרקע, כי הכל היה חשוך. לפתע ראינו מתחתינו שובל של אורות משתרך בכוון טיסתנו. זה נראה כמו נחש זורח מתפתל לו בנחת. הבנו שאנו מעל לכביש מהיר הנמצא בדיוק מתחתנו. דני הסתכל עלי ואני הסתכלתי בוהה בפניו. הרגשתי שדני קיבל החלטה ועמד לבצע אותה. הנמכנו טוס מעל לטור המכוניות המתקדם וכשהגענו ממש מעליהן, הדליק דני את פנסי המטוס. המכוניות שהיו ממש מתחתנו האיטו באופן משמעותי את מהלכן והאחרות התקדמו, כך נוצר שטח פנוי על הכביש ואיפשר לדני להנחית את המטוס. המנוע כבה זה מכבר והמטוס נגע בכביש והתקדם לאורכו, כשדני מפעיל את הבלמים ככל יכולתו. כאשר הייתה פניה קלה המטוס החליק מהכביש ונתקע בגבעה חולית ונעצר. הסתכלתי מסביבי, כולנו היינו בריאים ושלמים, אך המומים מן החוויה. לא עבר זמן רב והיינו מוקפים בנוסעי המכוניות שחשו לברר את מצבנו. הרגענו אותם שאנו בריאים ושלמים ורק המטוס נפגע קצת בחלקו הקדמי. משטרת התנועה לא איחרה לבוא ופיזרה את הקהל שהתאסף סביבנו, חזרה למכוניותיהם. השוטרים אספו אותנו לתחנת המשטרה הקרובה. צלצלנו הביתה והודענו שאנחנו בסדר, פרט לשריטות קלות פה ושם.

חגיגת בר המצווה של דויד התקיימה כמתוכנן, בשבת הקרובה. הוא עלה לתורה בבית הכנסת המקומי והפליא בסלסולי הניגון של פסוקי התורה מפרשת השבוע ודרש את דרשתו. מחיאות הכפים לא איחרו לבוא וברכות "מזל טוב" נשמעו מכל עבר.

כל הזכויות שמורות ליהודה כרמל 2005 ©