גולדי

מאת: יהודה כרמל

זה היה יום שבת אביבי, למרות שלפי לוח השנה חודש דצמבר היה עדין בעצומו. אשתי ואני נסענו ברכב המשפחתי לכיוון צפון,לעמק חפר. הכביש היה פנוי כמעט לגמרי, בשעה זו. יצאנו מוקדם, כי קבענו עם משפחתנו הצעירה להיות בביתם בזמן, כדי לשמור על הנכדים שיישארו בבית. ההורים רצו להצטרף לטיול מאורגן לים המלח למשך היום הזה בלבד. נכנסנו לדרך הצדדית המובילה לביתם החדש שניבנה באזור המורחב של הכפר. שכונה חדשה של גגות רעפים אדומים, מאד אופייני לבניה החדשה שהתפתחה בעמק חפר.

המשפחה קבלה את פנינו כרגיל בשמחה בכניסה לבית. אדם בן השלוש, שלי בת התשע ודויד בן האחת עשרה. אנחנו אמורים להיות ה"בייבי סיטרים" של אדם ושלי, בעוד דויד ייצא עם הוריו לטיול המתוכנן.

המשפחה כוללת גם את גולדי, כלבת גולדן רטריבר בת שלוש, בצבע זהוב. הכלבה ואדם גדלו יחדו בבית המשפחה. בעוד אדם נשאר תינוק, גולדי כבר הייתה "בוגרת" ורכשה מנהגים המתאימים למשפחה. במיוחד התקשרה לאדם ולמנהגיו. אין ספק שהיא קנאה מאד בכל פעם שאדם היה נאסף לזרועותיה של אמו כדי להאכילו או להלבישו. אפשר היה לראות את מבט הסקרנות הניבט מעיניה אל הטיפול החם, שהאם הייתה מעניקה לבייבי שלה משך כל שנות התפתחותו של התינוק. גולדי הייתה משחקת עם אדם בצעצועים שלו מהזמן שהוא היה משליך את צעצועיו למרחק, גולדי הייתה תמיד בסביבה לאסוף את הצעצוע ולהחזירו להישג ידו של התינוק.

זכורים לי ארועים רבים בשלב שאדם הצליח לעמוד על רגליו וללכת, לטפס על הכיסאות ועל הכורסאות, גולדי תמיד הייתה שם שמא יפול ....... היא שימשה לו כרית, כדי למנוע ממנו את החבטה ברצפה. זה היה מדהים לראות אותה עוקבת אחר כל צעדיו ולהיות במקום הנכון בזמן הנכון. לעומת זאת אדם לא התייחס כלל אליה. הוא ראה את כל התנהגותה כדבר מובן מאליו, כחלק בלתי נפרד מכל הדברים האחרים הפועלים בסביבתו הקרובה למענו. הוא דרך עליה, משך בזנבה, התגלגל איתה על הרצפה והיא קיבלה את מעשיו כמשחק, בהכנעה, או שלא הגיבה כלל. לפעמים תפסה מרחק, כדי שלא יוכל להתעלל בה שוב.

הפרידה מההורים עברה בקלות. הזמן חלף, שעת הצהרים הגיעה. חשבתי לצאת קצת לטייל בסביבה עד לארוחת הצהריים (אומרים שזה בריא להלך קצת על מנת להוריד במשקל או להמריץ את מחזור הדם). אשתי הציעה שאקח את גולדי אתי.  גם שלי רצתה להצטרף לטיול. שמחתי מאד לחברה ולהסברים שאקבל - לאיזה כיוון ללכת ומה לראות.

בדרך כלל הייתה שלי אחראית על גולדי בכל הקשור לאוכל ולטיפול בה והקשר ביניהם היה הדוק וחזק. הסתבר, שהיא הייתה לוקחת את גולדי לטיולי המשפחה ולסתם טיולים בסביבה הקרובה. לי נראה חיוני שנצא לטיול עם רצועה מתאימה, כדי שתהיה לנו שליטה על תנועותיה של הכלבה, אך שלי התעקשה, שאין צורך ברצועה והיא תמיד יוצאת עם גולדי לטיולים בלי רצועה. לי הדבר לא נראה הגיוני ועמדתי על כך שניקח את הרצועה ליתר בטחון. בסופו של דבר יצאנו כאשר שלי מראה לי את הדרך, הכלבה הולכת לצידנו ואנו מתקדמים אל הלא נודע........

זו הייתה שכונה חדשה יפיפייה. כל משפחה הייתה מתוחמת בגינה מטופחת. חלקם הרימו קירות לגידור ואחרים השאירו את השטח הקדמי פתוח או שתלו שתילים לתיחום גבול החלקות. היה מרהיב לראות את התפישה של כל משפחה לגבי הראיה הארכיטקטונית של המבנה והחצר. כל החצרות מקושטות בפרחים ובצמחים. הכבישים היו נקיים מאוד. הכל  נראה נעים ומרהיב. גולדי התחילה לרחרח בכל חצר ומכיוון שלא הייתה כל תגובה, היא התחילה להיכנס לחצרות ולהעלם מעינינו לפרקי זמן הולכים וגדלים.

ביקשתי משלי לדאוג לכך שגולדי תישאר בתחום שליטתנו, אחרת ניאלץ לקשור אותה. המשכנו בדרכנו, אך כל ניסיונותיה של שלי לרסן את הכלבה עלו בתוהו. סקרנותה של הכלבה לכל הנעשה בחצרות הלכה וגברה. שלי התחילה לרדוף אחריה מחצר לחצר ולחצות את הכביש מצד לצד ללא זהירות מספקת. כיון שהרגשתי את עצמי אחראי גם על גולדי וגם על שלי, החלטתי שברגע שגולדי תחזור לחברתנו, אקשור אותה עם הרצועה ולא נאלץ לחפש אותה בכל פעם מחדש. שלי לא הסכימה בשום אופן שהכלבה תהייה קשורה והתחילה להפגין חוסר שביעות רצון מובהק מכל הסיטואציה. היא ניסתה לשכנע אותי בכל דרך אפשרית לשחרר את הרצועה ומשלא הצליחה, היא כעסה מאוד והתחילה לצעוד מאיתנו לכיוון הבית.

אנחנו ממילא היינו בדרך חזרה. המרחק מהבית כבר לא היה גדול וגולדי ואני צעדנו בדרך משופעת לעבר הבית, שנראה היטב במרחק של כשני ק"מ מאיתנו. לפתע הרגשתי בטנדר הנוסע לידי, לא שמעתי מנוע ומשהסתכלתי לתא הנהג לא ראיתי איש. הטנדר התדרדר במדרון ללא נהג על כביש ריק מאדם, פרט לשלי שצעדה כברת דרך לפנינו. כאשר הפנמתי את המשמעות, הטנדר כבר היה הרבה לפנינו, התחלתי לרוץ עם גולדי קדימה וצעקתי "שלי, שלי", אך היא לא הגיבה - אם משום שלא שמעה או משום עקשנותה על כך שלא שמעתי בקולה. גולדי התחילה למשוך אותי קדימה, כאשר הרצועה מעכבת את התקדמותה. לא הייתה ברירה ושחררתי אותה מהרצועה. היא רצה מהר ככל יכולתה, עקפה במהירות לפני הטנדר ובתנופה רבה היא קפצה על שלי ברגע האחרון, כששתיהן מתגלגלות מעבר לשולי הכביש, אל המדרכה, בדיוק כאשר הטנדר חלף על פניהן במהירות הולכת וגוברת. הלב היה מלא חרדה על המקרה הבלתי רגיל. מיהרתי להרים את שלי מהמדרכה ולשמחתי היא הייתה בריאה ושלמה, פרט לשריטות קלות ברגלה. הטנדר המשיך למטה במהירות ונתקע בגדר של אחד הבתים. קהל רב התאסף סביב לטנדר וכשפתחו את דלת הנהג, ניבט בהם ילד כבן עשר בחיוך ביישני...................   

כל הזכויות שמורות ליהודה כרמל 2005 ©